<h1>עץ חיים לרבינו יעקב ב"ר יהודה חזן מלונדרץ הלכ' שבועות פ"ג</h1>
<h2>דף כז:</h2>
אמר שבועה שלא יאכל היום שלש פעמים, אין חייב אלא אחת אם אכל, אכן אם נשאל על אחת מהן חלה הנשאר.
<h2>דף כח.</h2>
הנשבע שבועת בטוי להבא ושקר, כגון שלא יאכל פת זו ואכל, ונחם ונשאל לחכם קודם שיביא קרבנו אם שגג וקודם שילקה אם מזיד פטור מהקרבן והמלקות. ועוד אפילו כפתוהו ללקות והתירו לו קודם שיתחיל להכותו פטור.
<h2>דף לח:</h2>
אבל מצות עשה לנתחייב שבועה בבית דין לישבע בשם הה', ונקראת שבועת הדיינין, וכבוד הוא לו. ואם שיתף דבר אחר עם השם הק' בשבועה נעקר מן העולם. ומותר לישבע לעשות מצוה, כדי לזרז עצמו, ואע"פ שמושבע מהר סיני, שנאמר [תהלים קי"ט], נשבעתי ואקיימה לשמר משפטי צדקך.
שלש שבועות שחייב מן התורה, א', טענו חבירו מטלטלין והודה במקצת. ב', אפילו כפר הכל ועד אחד מכחישו. ג', שבועת שומרים, שנאמר [שמות כ"ב], שבועת יי תהיה בין שניהם. ויש עוד שבועת הדיינין מדברי סופרים, כגון שבועת שכיר ופוגם שטרו בטענת ודאי כפירה, ושבועות טענת ספק כשבועת שותפין ואריסין. ועוד יש שבועות תקנת חכמים, ולא נקראת שבועת הדיינין, כי אם שבועת היסת. כל מין שבועת דיינין, אפילו סופרים כך היא, הנשבע אוחז ספר תורה בזרועו ועומד ונשבע בשם או בכינוי, בשבועה או באלה מפיו, שיאמר הריני נשבע ביי אלהי ישראל או במי ששמו חנון או כך, שאיני חייב לזה כלום, או הרי הוא ארור ליי אלהי ישראל או למי ששמו חנון או כך אם יש לזה (אצלו) [אצלי] כלום. או מפ(נ)י הדיינים, שאומרים, שמשביעין אנו אותך ביי אלהי ישראל או במי ששמו חנון שאין לזה בידך כלום, והוא עונה אמן. או שאמרו, הרי פלוני בן פלוני ארור ליי אלהי ישראל או למי ששמו חנון אם יש לפלוני אצלו כלום, ועונה אמן. ולא ישביעו הדיינין כי אם בלשון הקדש. דיינין שהשביעו בלא נקיטת חפץ טועין, וחוזרין ונשבעין [ו]ספר תורה בידו. פרש"י פרק הדיינין, שבדורות אחרונים בטלו שבועה בבית דין, שלא ישתומם העולם בעון שבועת שקר ותקנו להחרים בארור בעשרה. אחז תפלין בידו או השביע מיושב אינו חוזר (לנשבע) [ונשבע]. תלמידי חכמים לכתחלה משביעין מיושב ובתפלין בידו ולא צריך ספר תורה.
שבועת היסת כשבועת הדיינין, רק שאין אוחז ספר תורה ולא חפץ, אבל משביעין בשם או בכנוי בשבועה או באלה מפיו או מפי דיינין. אבל נהגו הכל בספר תורה ביד חזן או שאר העם, כדי לאיים עליו, וכן כתב רב סעדיה. הורו כל הגאונים שמשביעין בכל לשון, וכן המיימוני [פי"א מהלכ' שבועות הי"ד], אבל רבותיו הורו כי אם בלשון הקדש. ומנהג אף שבועת היסת בלשון הקדש. וצריך להבין לנשבע בלשון שמכיר.
<h2>דף לט.</h2>
מאיימין על שבועת הדיינין שהיא בטענת ודאי ואפילו מדבריהם, וכך או', הוי יודע שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הק', לא תשא [שמות כ']. וכל עבירות נאמר בהן, ונקה [שם ל"ד], וכאן נאמר, לא ינקה. וכל עבירות נפרעין ממנו, וכאן ממנו וממשפחתו שמחפין עליו, וגורם להפרע משונאי ישראל, שכל ישראל ערבין זה בזה, שנאמר [הושע ד'] אלה וכחש כו', וכת' אחריו, על כן תאבל הארץ כו'. כל עבירות תולין לו שנים ושלשה דורות, אם יש לו זכות, וכאן מיד נפרעין, שנאמר [זכריה ה'] "(ו)הוצאתי[ה] נאם יי", מיד. "ובאה אל בית הגנב", זה הגונב דעת הבריות ואין לו ממון על חבירו וטוענו בחנם ומשביעו. "[ו]אל בית הנשבע [בשמי] לשקר", כמשמעו. "וכלתו [ואת] עציו", אפילו דבר שאין אש ומים מכלין שבועת שקר מכלה. ואומרים איום זה בלשון שמכיר. אמר, איני נשבע, פוטרין אותו ונותן מה שטען חבירו. וכן אם אמר התובע, איני משביעו ופטרו, הולכין להן. אמר הריני נשבע וחבירו תובע(ין), העומדין שם אומרים זה לזה, סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה וכו', ואומרים (להן) [לו], לא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתנו ועל דעת בית דין. אין מאיימין כך בשבועת טענת ספק, אפילו מן התורה, ובשבועת היסת, אבל צריכין הדיינין לפצור בהם אולי יחזרו, שלא תהיה שם שבועה כלל. ומסיק תלמוד' [ע"ב] הטעם שקוראים רשעים לשניהם, שנאמר [שמות כ"ב], שבועת יי תהיה בין שניהם, מלמד ששבועה חלה על שניהם. ופר"ת, שאם נשבע לשקר יש עליו עונש שבועת שקר וגם על המשביע שגרם, שלא היה לו לישא וליתן עם זה. ואם נשבע באמת יש למשביע עונש שבועת שוא ועל הנשבע עונש שבועת חנם. אמנם בתוס' [פ"ו ה"ג] גר', בין שניהם, אין השבועה יוצאה מבין שניהם, אם הנשבע נשבע שקר השבועה חלה עליו, ואם נשבע באמת סוף שעונש [שבועת] שוא בא על המשביעו. וכן פר"ח.
<h2>דף מא.</h2>
שבועת היסת כשבועת הדיינין, רק שאין אוחז ספר תורה ולא חפץ, אבל משביעין בשם או בכנוי בשבועה או באלה מפיו או מפי דיינין. אבל נהגו הכל בספר תורה ביד חזן או שאר העם, כדי לאיים עליו, וכן כתב רב סעדיה. הורו כל הגאונים שמשביעין בכל לשון, וכן המיימוני [פי"א מהלכ' שבועות הי"ד], אבל רבותיו הורו כי אם בלשון הקדש. ומנהג אף שבועת היסת בלשון הקדש. וצריך להבין לנשבע בלשון שמכיר.
